אוקונושימה – אי הארנבים היפני

אוקונושימה (Ōkunoshima) הוא אי קטן בים הפנימי של יפן המשתייך לעיר טאקהארה במחוז הירושימה. כיום הוא מוכר בכינויו המקסים “אי הארנבים” (日: うさぎ島 – אוסאגי-שימה) בזכות מעל אלף הארנבים המשוטטים בו בחופשיות וללא חשש מבני אדם (עדכון מינואר 2025 – נעצר חשוד לאחר שנמצאו קרוב ל-100 גופות ארנבים ברחבי האי).
מאחורי האידיליה הזו, כמו בהרבה מהאידיליות בעולם, מסתתר עבר אפל: בין השנים 1929 ל-1945 שימש האי אוקונושימה כבסיס סודי לייצור נשק כימי עבור הצבא הקיסרי של יפן. בתקופה זו יוצרו באי יותר מ-6,000 טון של גז חרדל וגז מדמיע למרות העובדה שיפן חתמה על פרוטוקול ז’נבה 1925 (אמנת הנשק הכימי) שאסר שימוש בנשק כימי (אם כי לא אסר בפירוש פיתוח ואגירה שלו).

המפעל נשמר תחת מעטה סודיות כבד: הוא הוקם הרחק מטוקיו, כל תיעוד בנוגע לאי ולדרכי ההגעה אליו הוסרו אפילו מהמפות הרשמיות בזמן שלעובדים המקומיים אף לא נאמר מה בדיוק מייצרים שם.
הגז הרעיל שיוצר באוקונושימה שימש את הצבא היפני בפלישותיו לסין בשנות ה-30 וה-40, ועל פי הערכות – נשקים כימיים אלה גבו את חייהם של כ-80 אלף אנשים בסין, בנוסף לנפגעים בחזיתות הלחימה האחרות. תנאי העבודה במתקן היו קשים ומסוכנים ורבים מהעובדים סבלו מחשיפה לרעלים ונזק בריאותי כבד בשל ציוד מגן לקוי.
עד היום ישנם ניצולים מאותם עובדים המתמודדים עם מחלות קשות שנגרמו מחשיפה לאותו גז קטלני.

עם תום מלחמת העולם השנייה הושמדו מרבית המסמכים הקשורים למפעל, וכוחות הכיבוש האמריקניים החלו לפעול במהרה לסילוק החומרים הרעילים – בין היתר באמצעות שרפה, הטמנה ביבשה או הטבעת הגזים בים.
לאחר המלחמה הוטל איסור על העובדים לדבר על הפרויקט הסודי, ובמשך עשרות שנים נדחק סיפורו של האי עמוק לתהומות הנשייה כש״רק״ כעבור כ-40 שנה החלו נפגעי המפעל וזיכרונותיהם לזכות בהכרה ציבורית: בשנת 1988 נחנך באוקונושימה מוזיאון הגז הרעיל (毒ガス資料館) במטרה “להתריע בפני אנשים רבים ככל האפשר על האמיתות הנוראיות של הגז הרעיל”.
המוזיאון הקטן (בן שני חדרים בלבד) מציג למבקרים סקירה של הקמת המפעל הכימי באי, תנאי העבודה הקשים ששררו בו, וההשפעות הקטלניות של גזי הלחימה על גוף האדם. בין המיצגים ניתן לראות ציוד מגן מקורי (מסכות גז, חליפות גומי וכו’) ששימש את עובדי המפעל, תמונות המתעדות את קורבנות הנשק הכימי בזירות השונות ואפילו צילומים של נפגעי גז חרדל ממקומות שונים בעולם כמו עיראק ואיראן – כל זאת כדי להמחיש את זוועות הלוחמה הכימית לדורות הבאים.
אוצר המוזיאון, הַצוּאִיצ’י מוּרַקאמי, אף צוטט כאומר שהתקווה היא שאנשים יבקרו הן במוזיאון השלום בהירושימה והן במוזיאון באוקונושימה, “ויבינו שאנחנו (היפנים) היינו גם קורבנות וגם תוקפנים במלחמה, ושיכירו בחשיבותו של השלום”.
המוזיאון, כמו שרידי המתקנים הצבאיים הפזורים באי, ממומן ומתוחזק בצורה שוטפת והפך לאתר חינוכי חשוב לתיירים יפנים וזרים כאחד, הממחיש פרק היסטורי שרבים ניסו להשכיח.

בשנים שאחרי המלחמה השתנה ייעודו של האי מן הקצה אל הקצה. אוקונושימה, שבעבר אף “נמחקה מהמפות” מטעמי סודיות, החלה למשוך תשומת לב ציבורית מסיבה שונה לחלוטין.
החל משנות ה-60 הפך האי לחלק מ”פארק לאומי סטו נאי קאי”, נפתח לציבור והוקם בו אתר נופש (קוּקוּמורה אוקונושימה). אך האטרקציה המרכזית שהתפרסם בגללה האי בכל רחבי יפן והעולם לא הייתה המוזיאון ההיסטורי, אלא עולם החי הייחודי שהתפתח בו: אוכלוסיית ארנבים משוטטים שהלכה וגדלה, והעניקה לאי את הכינוי החדש “אי הארנבים”. הארנבים באוקונושימה נהנים מתנאים יוצאי דופן – אין על האי אף טורף טבעי שעלול להטריד את שלוותם כשבמקביל – צייד בעלי חיים נאסר לחלוטין (בנוסף, אסור למבקרים להביא עמם כלבים או חתולים לאי). בהיעדר אויבים ועל רקע אקלים נוח וצמחייה עשירה, שגשגה אוכלוסיית הארנבים באין מפריע.
כיום מתרוצצת באי כמות לא מבוטלת של ארנבים כשההערכות נעות בין כמה מאות לכמעט אלף ארנבים בסך הכול, הנתמכים גם על ידי תזונה שמבקרי האי הנדיבים מביאים להם בשפע. דורות של ארנבים נולדו באוקונושימה ויצרו בו למעשה אוטופיה קטנה עבורם – גן עדן לארנבים שבו הם שולטים ללא עוררין.

אחת השאלות המסקרנות היא כיצד הגיעו כל הארנבים לאי מלכתחילה? הרי הארנבון אינו בעל חיים ימי שיוכל לשחות או לצעוד ליבשת הקרובה..

סביב סוגיה זו התפתחו מיתוסים וסיפורים שונים: יש הטוענים שהארנבים המשוטטים היום באי הם צאצאים ישירים של ארנבי מעבדה שהובאו לאוקונושימה בזמן המלחמה אשר נוצלו בסדרות ניסויים של המפעל הכימי, וכי עובדי המפעל שחררו אותם לחופשי עם סיום המלחמה.
הסיפור הדרמטי הזה קנה לו אחיזה בדמיון הפופולרי, אך מחקרים מעידים שסביר להניח שהוא אינו נכון – למעשה, כל הארנבים ששימשו לניסויים במפעל במהלך מלחמת העולם השנייה הומתו על ידי כוחות הכיבוש האמריקניים לאחר המלחמה (כ-200 ארנבים בסך הכול), כך שאין קשר בין אותם ארנבי מעבדה לבין האוכלוסייה הנוכחית.

לפי גרסה אמינה יותר, מקור ארנבי אוקונושימה הוא דווקא שנים לאחר המלחמה: בשנת 1971 שוחררו באי שמונה ארנבים מבויתים על ידי קבוצת ילדים מבית ספר יסודי בטאקהארה. אותו בית ספר התקשה להמשיך לטפל בארנבים שגידל בחצרו (יש הטוענים שתעלול של תלמידים הביא לריבוי בלתי מבוקר של הארנבים בבית הספר), ובמסגרת טיול שדה הוחלט לשכן את הארנבים באי אוקונושימה, שהיה אז אתר נופש פתוח עם מספיק מרחב לגידול ארנבים.
מקורות אחרים מספרים שבאותה תקופה הנהלת אתר הנופש באי שקלה לייבא בעלי חיים כ”אטרקציה” לתיירים – בתחילה הועלתה הצעה להביא איילים או קופים, אך לבסוף הוחלט שארנבים יהיו המתאימים והקלים ביותר לתחזוקה, וכך הגיעו ארנבים ראשונים גם ביוזמת מנהלי הפארק.
ייתכן ששתי הגרסאות נכונות בחלקן: חמישה ארנבים הובאו על ידי מנהל אתר הנופש בראשית שנות ה-70 ועוד מספר ארנבים שוחררו בהמשך על ידי בית הספר המקומי. כך או כך, נקודת הפתיחה הייתה מספר קטן של ארנבים מבויתים בשנות ה-70 – ומכאן, כידוע, רבייה מהירה היא רק עניין של זמן עבור יצורים פוריים כארנבים. בתוך כמה עשורים התרבו הארנבונים באופן אקספוננציאלי והפכו לאוכלוסייה הגדולה שאנו רואים היום באי.

כיום “אי הארנבים” הוא יעד תיירותי פופולרי ומלבב, המשלב בין טבע והיסטוריה. המעבורות המגיעות לאוקונושימה מלאות במשפחות, בחובבי טבע ובסקרנים שבאים לחזות בפלא – מאות ארנבים המתגודדים סביבם ברגע שיעלו על החוף.
המבקרים מוזמנים להאכיל את דיירי האי, אך הרשויות מנסות להנחות את הציבור לעשות זאת באופן אחראי: מומלץ להביא לארנבים גזר טרי ועלים ירוקים ולהימנע מהאכלת כרוב וחסה רגילה שעלולים להזיק למערכת העיכול של הארנבים. כמו כן – מודגשים כללי התנהגות כדי להגן על רווחת הארנבים, למשל איסור להרים אותם (דבר הגורם להם לחץ ופחד) ואזהרה מפני דריסתם בשוגג ברכב או באופניים באי.
יש לציין שהפופולריות האדירה של האי הביאה גם לאתגרי שימור: חוקרים התריעו שתלותם הגוברת של הארנבים במזון מתיירים הביאה לפגיעה בצמחייה המקומית ולמחזורי רעב ושובע הפוגעים בבריאותם. בימים גשומים, כשכמעט אין מבקרים, עלולים הארנבים לסבול ממחסור במזון, ואילו בתקופות חגים שמשיות הם אוכלים כמויות גדולות שאינן מתאזנות עם הצרכים התזונתיים שלהם – מה שתרם לכך שתוחלת החיים של ארנבי אוקונושימה קצרה למדי – רק כשנתיים בממוצע. למרות זאת, הרשויות ופעילי בעלי החיים פועלים יחד כדי לשמור על האיזון בין שגשוג הארנבים לבין בריאות המערכת האקולוגית באי.

אוקונושימה מהווה דוגמה מרתקת ליכולת של מקום להשתנות מקצה אל קצה: מאי “בלתי נראה” שממנו הפיצו מוות חרישי בגז רעיל, לאתר תיירותי שוקק חיים ונטול אלימות שבו מככבים יצורים פרוותיים וידידותיים. ביקור ב”אי הארנבים” מפגיש את המטיילים עם שני הניגודים הללו בהיסטוריה של אוקונושימה – עבר של מלחמה והרג מול הווה של שלום, טבע והקשר העתיק והעמוק בין האדם לחיה.